ראס עלי– סיפור בדואי מוצלח

צפונית לחיפה קיים כביש הנראה כאילו פונה לשום מקום. ידעתי שיש כפר בסופו של הכביש, כפר ערבי. לא היה לי מושג איזה כפר אמצא שם מלבד העובדה שהכפר מונה כ-700 תושבים.

עם בניית כביש 6 צפונה ושיפוץ כביש 70, בניית מנהרה וגשרים המסעיים לתנועה לזרום באופן חלק יותר. נסלל כביש חדש המקביל לכביש 70 המיועד לתנועה המקומית, ולאחר שעוברים את הכפר הבדואי, חוואלד, הכביש מזכיר כבישים ישנים: לא הרבה יותר מאשר נתיב אחד, המתפתל והמתעקם עם מתארי השטח ועם שולי עפר דקים.

שלטים בצידי הכביש מבטיחים שבקרוב יהיה גם כאן כביש מודרני ורחב עד לכפר ראס עלי.

לאחר מספר פיתולים בכביש, בין גבעות ירוקות, זהובות וחומות, נפרס משמאלי לנגד עיני ואדי מעובד.

לפתע אני רואה בניינים על גבעה, אך אלה אינם רומזים למה שמחכה לי לאחר העיקול האחרון לפני הכפר,

וכאשר הגעתי לשם, הוכתי בתדהמה.

להפתעתי בניגוד למה שהכרתי בכפרים אחרים, מצאתי כניסה לכפר הנמצאת בתהליך של שידרוג ושיפוצים. עמודי תאורה שאומנם עדיין אינם פועלים, איי תנועה מודרניים, מדרכות במקום שבילי עפר, קירות דקוראטיביים, וכיכר מסודרת. הסתקרנתי – מהו הבניין האדום למעלה? הוא נראה חדש. הוא דומה לבית ספר.

עצרתי רכב ובו משפחה נוסעת כדי לשאול אותם למהות הבניין. הם אישרו לי שזה אכן בית ספר יסודי עבור ילדי ראס עלי וילדי חוואלד, הכפר שנסעתי דרכו ושנמצא 2 ק”מ מאחור. רציתי להכיר את הכפר ומבררת מי יכול לספר לי עליו. הם הציעו לי לחפש את נימר סמרי, ראש ועד הכפר.

במעלה הרחוב אני פוגשת נערה כבת 14. שאלתי אותה האם היא מדברת עברית (יכולתי לשאול אותה בערבית איפה גר נימר סמרי אבל לא בטוח שהייתי מבינה את התשובה). היא עונה לי שכן ואז מראה לי בניפנוף יד לפנות ימינה . . . לעלות קצת . . לפנות שמאולה וימינה . . ולעלות עוד קצת. ההכוונה שלה מדוייקת ואני מגיעה ישירות לביתו של נימר. הוא ואשתו שהו על המפרסת יחד עם ילדים – נכדיו.

נימר, בן 64, בפנסיה. הוא עבד בתחזוקה גם בקיבוץ כפר מכבי וגם באיזור התעשייה של מפרץ חיפה. לפני כחמש שנים נבחר לשמש כיו”ר ועד ראס עלי בהתנדבות. אדם אחר אשר פגשתי קרא לנימר “מוכתר הכפר” בחיבה רבה. נימר אוהב את כפרו ומשקיע מזמנו וממרצו כדי שראס עלי תקבל את התשתיות והשירותים להם היא זקוקה.

נימר גם התגלה כאוהב מדינת ישראל.

ההיסטורי של ראס עלי         

בזמני העותומנים, ארבעה אחים של שבט הבדואי הסמרי ושלושה מחבריהם, אחת מדיר על עסד ושניים ממקומות לא ידועים לנימר, חיו יחד באיזור חוות הצופים ליד שלושת הקיבוצים של זבולון. הם היו רועי צאן והיו זקוקים למרעה ומים עבור משק החי שלהם. לא היו הרבה מים באיזור וב-1928 הקבוצה רכשה קרקע מתושב שפרעם ועברה לשם. מלכתחילה, היחסים עם חברי הקיבוצים היו טובים מאוד והם הצלחו לשמור על יחסים אלו גם לאחר שעברו לאדמתם.

בהמשך, אחד מחברי הקבוצה העדיף את החיים בעיר ועבר לשפרעם במקום להשאר ולעבד את הקרקע. כך נשארו האחים סמרי ושני חבריהם במקום. כיום שלושת המשפחות מאכלסות את הכפר: הסמרי, החנפי והנעמי.

האדמות שלהם כללו גבעה ושטח נמוך עד לנחל ציפורי. הם חילקו את האדמה לשלושה קטגוריות: אדמה פרטית לחקלאות כאשר כל תתי-החלקות היו רשומות בשמותיהם של מייסדי הכפר, אדמה פרטית עבור בניית בתים כאשר כל תתי-החלקות גם היו רשומות בשמותיהם של המייסדים, והאדמה המשותפת שימשה למרעה עבור כולם. בעלי המשפחות התארגנו כאגודה שיתופית חקלאית כדי לנהל את עסקיהם.

ראס עלי ומדינת ישראל

כאשר פרצה מלחמת העצמאות, תושבי ראס עלי עמדו לצד היהודים. כאשר הערבים באו כדי לגייס חיילים כדי להלחם נגד היהודים, באופן לא צפוי, הגברים של ראס עלי ברחו כדי לא להלחם נגד שכניהם היהודיים. אלו שלא הצליחו לברוח — או שלא נהרגו בידי אחייהם הערבים — נכלאו בטחנת קמח הממוקמת ליד הכניסה לכפר.

נשות הכפר היו פגיעות, מעצם היותן נשים ובשל הזהב שענדו והצאן שרעו. חברי “ההגנה” שמרו על הנשים מפני אלימות וגניבות.

לאחר סיום המלחמה, הגברים שברחו חזרו הביתה ברגל, חלקם גם מירדן הרחוקה.

בעיית הקרקע של ראס עלי

לאחר מלחמת עולם הראשונה, כאשר הבריטים השתלטו על האיזור שהיה שייך לעותמנים הם בדקו את הבעלות על הקרקעות. הם כיבדו את הרישום המקורי של מייסדי הכפר אבל את שטחי המרעה, שהיו בבעלות קולקטיב, הם קבעו כשטח ציבורי. לאחר הכרזת מדינה ישראל, הבריטים העבירו את הקרקע למנהל מקרקעי ישראל כאדמת מדינה.

עכשיו קיים מצב בו אדמה שנרכשה על ידי מייסדי ראס עלי הוכרזה כאדמת מדינה. מידי פעם, המנהל מציע חלקות למכירה ומאפשר לתושבי ראס עלי לרכוש את אדמתם.

התרשמתי מכך שלא היתה נימה של טינה אצל נימר כאשר הוא סיפר על המצב המורכב הזה, למרות שבני הכפר זקוקים באופן דחוף לאדמות עבור האוכלוסייה הגדלה שלהם.

בני הכפר נמצאים במילכוד – הם זקוקים לאדמות כדי לבנות בתים עבור בניהם המביאים את נשותיהם לגור קרוב למשפחת הבעל. כאשר אין מספיק אדמה, ערבים בדרך כלל בונים קומות נוספות על הבית ההורי, קומה לכל בן. בראס עלי, תוכנית הבינוי לא מאפשרת תוספות בנייה, מצב שאינו מאפשר לבנים להשאר בכפר. לכן, הם בונים עוד קומות מעבר לאחוזי הבנייה בנגוד החוק.

המשפחות נקנסות על עברות בנייה ואף אדם אחד יושב בכלא.

נימר סיפר לי שהמנהל, ללא התראה מספקת לעיתים, מציע מכרזים למכירת חלקות פעם במספר שנים. מאחר והמכרז, הפתוח לכל, נשאר פתוח למשך זמן קצר מדי המשפחות אינן מצליחות להתארגן לקנייה (מחודשת) של אדמותיהם. בנוסף, המנהל פותח מכרזים אליהם יכולים לגשת כל אחד ולא רק בני הכבר. נימר הראה לי מכתב שנשלח לאחרונה המבקש לאפשר את מכירת הקרקעות לבני הכפר בלבד. הוא סיפר לי בגאווה על היחסים הטובים בין ועד ראס עלי והמועצה האזורית זבולון גם בעניין זה ובנושאים אחרים.

לא חשתי כעס אצל נימר. הוא נשמע ענייני: קיימת בעייה ויש צורך למצוא פתרון. התרשמתי מיכולת הניתוח שלו וכישוריו הדיפלומאטיים המאפשרים לו להתנהל באופן לא מתלהם, מה שמאפשר לגייס את עזרת המועצה מול הבירוקרטיה של המנהל.

אני מניחה שכישורים אלו וגישה חיובית זו גרמו גם לממשלה וגם למועצה להשקיע כספים ומאמצים בהתפתחות ראס עלי, הכפר הלא שייך עד לא מזמן לאף אחד ושהיום הופך לכפר מטופח לדוגמא.

ראס עלי הצטרף למועצה איזורית זבולון רק לפני חמש שנים.

ראס עלי הוכר ככפר ערבי חוקי ב-1979. למשך עשורים, ניסה הכפר להשתייך לאחת מהמועצות באיזור הגיאוגרפי שלו. אף מועצה לא הסכימה לשייך אליה את הכפר למרות  היחסים האישיים החבריים. הרמה הנמוכה של פיתוח הכפר דרשה השקעת משאבים רבים מאוד ואף מועצה לא היתה מוכנה להתחייב לכך. לפני כחמש שנים, משרד הפנים החליט לשייך את ראס עלי למועצה איזורי זבולון! כך ראס עלי הפך לכפר הערבי השלישי המצטרף לשאר היישובים היהודיים בזבולון.

מאז, מתפתח הכפר בקצב מסחרר ומעורר קנאה. אני המומה ממה שהצליחו להשיג בתוך חמש שנים.

נולדתי בקנדה ואני מספיק מבוגרת לזכור את המשאית לחלוקת קרח שעבר ברחובות טורונטו בקיץ, לזכור איך ששיחקנו ברחובות ללא מדרכות עד השקיעה. אבל משאית הקרח נעלם מכבישינו מזמן. עליתי ארצה בשנות ה-70 ואני זוכרת כיצד עמדנו בתור על יד הטלפון הציבורי ברחוב (לקח יותר מחמש שנים לקבל טלפון לבית), זוכרת את החום ללא המזגנים ואת הערים ללא הקניונים כמו גם את מצבם הירוד של הכבישים. גם תנאים אלו נעלמו מזמן ברוב חלקי הארץ. בני ראס עלי הצעירים ממני בהרבה גדלו ללא חשמל וללא מים זורמים!

אדם כבן 40 סיפר לי שבילדותו אכלו את כל העז שהרגו באותו היום מאחר ולא היו להם מקררים, את האבטיחים קיררו בנחל, ומים שאבו מהבאר. ביוב? לא העזתי לשאול. בשלב מסוים היו מקררים שפעלו על גז. אוטובוסים אף פעם לא התקרבו לראס עלי.

נימר לא יודע מתי הבדואים עזבו את האוהלים לטובת בתים. הוא עצמו גדל בבית מאיסכורית – בית שאי אפשר לקרר בקיץ ואי אפשר לחמם בחורף. קולות הגשמים רועשים מעל ראשם. נימר התחתן בגיל צעיר והחל לבנות במו ידיו את ביתו מבלוקים בשנת 1974, הבנייה התקדמה בשלבים, כל שלב תלוי בכמה כסף הצליח לחסוך.

נימר ואחרים סיפרו לי שכאשר הם קיפלו את האוהלים בפעם האחרונה והתיישבו במקום אחד, הם הפסיקו להיות בדואים. הדור הצעיר לא מכיר מה זה להיות בדואי. לכן, המרכז למורשת הבדואית שאישמאל חאלדי רוצה להקים הוא דרך שהבדואים יכולים לכבד את שורשיהם ואף לשמר את הידע אודות תורבותם ומנהגיהם.

התפתחות ראס עלי

בין השנים 1975-81, החלו לבנות תשתיות מים, חשמל וטלפון. תושבי הכפר היו צריכים לארגן את זה בעצמם. לאגודה תמיד היו יחסים טובים עם הממשלה והמדינה העבירה להם מימון. משרדי ממשלה רלוונטים הפקידו כספים בחשבון הבנק של האגודה וסמכו עליה שתשתמש בכספים בהתאם ליעודם – כלומר לבניית תשתיות, לחינוך, וכו”.

עכשיו, לאחר שהצטרפו לזבולון, יש להם פרטנר להתפתחות הכפר. כדוגמא, יש רשת ביוב חדשה אשר עלתה מעל 4.5 מיליון ש”ח. הם קבלו סיוע מהממשלה עבור 50% מהסכום ו-50% מהעלות היה אמור להיות הלוואה. נימר הצליח להגיע להסכם עם המועצה כך שהם יהשתתפו ב-10% מהעלות, דבר שאומר שתושבי ראס עלי צריכים להחזיר 40% ולא 50% מהעלות, הבדל משמעותי מאוד.

יש מרכז קהילתי בכפר בו מקיימים פעילויות הן עבור גיל הזהב, והן עבור ילדים קטנים ונוער. בית הספר היסודי החדש מצויד בכל מה שנדרש עבור חינוך בעידן המודרני. נבנה כביש שיעקוף את הכפר ותחבורה ציבורית תשרת את ראס עלי. נימר דואג להביא את הכפר לרמה המתאימה לשנות ה-2000 – אך אין כביש סלול לביתו.

נימר עובד בשיתוף עם המועצה כדי להקים מרפאה רפואית בכפר. היום, תושבים יכולים לקבל טיפול רפואי בחוואלד, אבל שם המרפאה פתוחה רק שלוש פעמים בשבוע לשעתיים כל פעם. לכן, תושבים רבים הולכים לשפרעם לטיפולים רפואיים וכאשר הם שם, הם משתמשים בשירותים אחרים, כגון דואר, בנקים, וקניות.

תיירות בראס עלי

חלק משביל ישראל סובב בחלק התחתון של הכפר ליד נחל ציפורי. החניה ליד הכניסה לכפר ומשם נכנסים ברגל, או יורדים מהגבעה דרך נופית, יישוב יהודי המשתייך גם הוא לנפת זבולון. תושבי ראס עלי היו מודעים לאפשרות של גנבות מהרכבים החונים בכניסה לכפר ודאגו שמג”ב יסיירו במקום, במיוחד בימי שישי ושבת כאשר מטיילים מגיעים לאיזור.

נימר סיפר שתוכנית המיתאר של הכפר כוללת את האפשרות בניית מלון עד 20 חדרים ובתי אירוח. התוכניות טרם יצאו לפועל.

מיהם תושבי ראס עלי?

התרשמתי שתושבי ראס עלי אוהבים לחייך. הם גאים בכפר שלהם, בחמולה שלהם, ובשיתוף שלהם בחיי המדינה. אלו שדיברתי איתם שיתפו אותי ברצון בהיסטוריה של ראס עלי וכן בסיפורי חייהם.

בין תושבי הכפר נימנים רופאים, רוקחים, מהנדסים, מורים, פסיכולוגים ועוד. הרבה מבני הכפר שירתו בצבא והגיעו לדרגות גבוהות. לאחר שירותם הצבאי, מספר לא מבוטל מתוכם התגייס למשטרה, אף בנות הכפר מתגייסות למשטרה. גם במשטרה הם הגיעו לדרגות משמועתיות.

דיברתי עם נימר ותושבי הכפר מספר פעמים. בכל פעם אני שומעת סיפור חדש. אני חושבת שצריך ביקורים רבים כדי לשמוע את כל הסיפורים. לאור קבלת הפנים החמה שקיבלתי, יתכן ואזכה לשמוע עוד סיפורי ראס עלי.

כאשר אני יורדת מביתו של נימר לכיוון היציאה מהכפר, ילדים רצים לצידי הרחוב תוך כדי משחק. התרנגולים צוחקים יחד איתם בקולי קולות. חלונות הרכב שלי היו פתוחים כדי להנות מרוח הקרירה של שעות אהח”צ המאוחרות והשקט שבאוויר.

כאשר אני מתקרבת ליציאה, אני שומעת את המואזין – הוא לא רועש כמו במספר מקומות אחרים בארץ, מתוך התחשבות באנשי היישוב בנופית הנמצאים במרחק לא רב. נדמה כי הקולות העולים ויורדים של המואזין מתאימים את עצמם לגבעות ביניהם נמצא הכפר. בסוף אני סוגרת את החלונות, משאירה מחוץ לרכב את הקריאה לתפילה ואת האוויר הלח של האיזור הנמוך יותר, ופונה ימינה לכוון ביתי בחיפה, עדיין מחייכת ומלאת אנרגיה מהמפגש שלי עם נימר.