ילדים מיידים אבנים–ההורים אשמים

עד כמה הורים אשמים כאשר ילדיהם מיידים אבנים ממניע לאומני? המומחים מתווכים — ובלוגר אחד תמים נתן את התשובה כאשר לא התכוון לכך.

בעשורים האחרונים, ישראל מתמודדת בשאלה מהי הדרך הנכונה ביותר להגיב לילדים ונוער פליסטינאים ערביים או יהודים ישראלים המשליכים אבנים על מטרות ישראליות או ערביות. מקרים רבים יותר מתרחשים בין מיידי אבנים ערבים ומטרות ישראליות. לפני יומיים בחדשות בערוץ 13, ראינו שוב איך צעירים ערבים בחברון יידו אבנים על חיילים וניסו להתחבות בחנות ממתקים אך נתפסו.

ב-2010, ועדת הכנסת העוסקת בזכויות הילד דנה בנושא זה. מספר משתתפים בועדה גרסו כי הורי הילדים ניסו למנוע מהם מלהשליך אבנים. משתתפים אלו טענו כי ילדים בוגרים יותר ומבוגרים אחרים משפיעים על הילדים בכיוון מעשים אלו. הכתבה אמש חזר על טענה זו ואמר כי יש את מי שמציע לילדים כמה שקלים כדי להשליך אבנים על חיילים בדרכם הביתה מבית הספר. משתתפי הועדה הציעו לעבוד עם ההורים על מנת לחזק אותם אל מול השפעות מזיקות מחוץ לבית. וגם בחדשות אמש דיברו על הרצון לגייס את ההורים למניעת יידוי אבנים על ידי ילדיהם.

הנדיבות והסובלנות שמגלים כלפי ההורים מדהים. כאילו אין להורים אלו חלק במעשיהם של הילדים וקצת עבודה טיפולים תתן תרופה למחלת יידוי האבנים.

בספטמבר 2017, בגץ דן בטיעונים הקשורים להצעת החוק משנת 2015 המבקשת הטלת קנסות ושלילת תשלומי הביטוח הלאומי להורים אשר ילדיהם נשפטו ונמצאו אשמים בזריקת אבנים מתוך מניע לאומני. בגץ התבקש לדון בסוגיית החוקיות של ההצעה. הג‘רוזלם פוסט סיכם את הדיון:

עדאלה [המרכז המשפטי לזכויות המיעות הערבי בישראל] תקף קודם את הרעיון, גם מבחינה חוקתית וגם מבחינה פילוסופית, וטען כי לא ניתן להעניש הורים על מעשי ילדיהם.

בהגנה על הצעת החוק, משפטנים השיבו כי:

. . . הענישה נגד ההורים לא יוטל באופן אוטומטי וייושם רק כאשר ההורים לא עשו די כדי למנוע את עבירות ילדיהם. “אנחנו לא טוענים כי כל הורה יכול להשפיע על הילד.”

הגישה הזו הורחב יותר בכתבה של ערוץ 7 על הנושא:

כמו כן, בהצעת החוק מובהר כי בית המשפט לא יחייב את ההורה אלא לאחר שניתנה לו הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו – כך למשל, להראות כי הקטין ביצע את העבירה לא בשל הזנחה או חוסר אכפתיות מצד ההורה אשר מצדו נקט בכל הצעדים והאמצעים האפשריים על מנת להבטיח את התנהגותו החיובית של בנו ולמנוע ממנו להסתבך בביצוע עבירות, אך זאת ללא הצלחה, מסיבות שאינן תלויות בו.

במדינות רבות הורים צריכים לשלם נזקים כאשר ילדיהם הקטינים פוגעים ברכושם של אחרים. למרות זאת, האבודה לזכויות האזרח טוען כי חוק זה מהווה סוג של ענישה קולקטיבית בלתי חוקתית. לפי אתר האינטרנט שלהם:

האגודה ממליצה על שינוי מדיניות, לצורך מימוש עקרונות חוק הנוער והאמנה הבין-לאומית לזכויות הילד. על כל הרשויות, ובכלל זה המשטרה, הפרקליטות והרשות השופטת, לפעול ברוח חוק הנוער, ובראש ובראשונה ליישם את העקרון המנחה של טיפול, שיקום והשבת נוער למוטב.

כדי לשקם, בחיק משפחותיהם, ילדים ונוער אשר הורשעו בגין יידוי אבנים ומעשי טרור אחרים, שיתוף פעולה מצידם של ההורים נחוץ. הנחת יסוד לכך היא שההורים אכן רואים ביידוי אבנים מעשה טרור ולא מעשה מוצדק כנגד הכיבוש.

בבלוג באתר האינטרנטי של נשיונל גיאוגרפיק, אנחנו מוצאים את התשובה לשאלה: מה רמת ההשפעה של הורים ילדיהם המשליכים אבנים על ישארלים? הבלוגר לא התכוון לענות על שאלה זו ועשה זאת באופן תמים לחלוטין. הוא מודה שהוא “גדל כמיידי אבנים על ישראלים”. הוא כותב:

גדלתי בבֵיתָני, כפר הנמצא כשלושה קילומטר מזרחה מירושלים. חוץ מאשר לשחק כדור רגל בכבישים, לא היו לנו הרבה אפשרויות למשחק. הייתי בן 7 כאשר לראשונה ראיתי בטלויזיה צעירים מיידים אבנים על חיילים ישראלים. לא הבנתי את המניע למעשים אלו, אבל זה ריגש אותי.

בהרפתקאה הראשונה שלי מסוג זה, זרקתי אבן על הרכב של שכנינו הערבי במקום על רכב ישראלי. למדתי מהר מאוד שלזרוק אבן על רכבו של השכן אינו ראיון טוב – המכות שספגתי מאבי הדגישו זאת באופן ברור.

הישראלים לא ידעו מי אני או היכן אני גר, אז נדמה היה לי שלזרוק אבנים עליהם היה מעשה לא מסוכן. מספר שבועות לאחר מכן, יחד עם מספר חברים, שברתי את חלון האוטובוס הישראלי שנסע בכביש לא רחוק. גבר כעוס יצא מהאוטובוס וירה לכיוונינו.

זהו! באופן שאינו מותיר סימן לספק, אביו לימד אותו שאין ליידות אבנים על מכוניות בבעלות ערבית. אולם הוא לא נענש כאשר זרק אבנים על ישראלים.

בכי בבית משפט של הורים העושים הכל כדי להתחמק מהטלת קנס או שלילת הטבות הביטוח הלאומי צריך ליפול על אוזניים ערלות. השיקום היחידי להורים של ילדים מיידי אבנים הוא ענישה מספיק כבדה המתחרה עם רצונם לגדל שהיד קטן שימלא להם את הכספת בבית.